מסע בעקבות האחד שלה

לירון, הו לירון, מי זו לירון אלעד עבורי?
אמא, יותר מהכל היא אמא. אמא לא רק של ילדיה, אמא בהוויה שלה, שרואה את הכל במבט כל כך רחב ופרטי, מסתכלת על הפרטים הקטנים הרבה יותר מכל האנשים שאני מכירה ובגדול עם פרויקטים עצומים. אמא.
יודעת להחמיא, יודעת לצקת את המילים לכל סיטואציה, קטנה כגדולה, את המילים המדויקות, להפיל כמה אסימונים תוך כדי שיחה. עם לירון עושים שיחות עומק, עומק ועוד קצת לעומק, להיכנס עוד ועוד פנימה עד לדיוק האמיתי.
את לירון אני מכירה כבר הרבה מאוד זמן, ועכשיו היא עובדת על פרויקט חייה, פרויקט פרטי שהוא חלק מחיים קהילתיים, חלק מעולמם של הרבה מאוד אנשים.
בעוד מספר ימים ביום חמישי 7/1/2016 תתקיים פתיחתו של ״חדר הפלאות״, מוזיאון אוספים חוויתי על שם יצחק מובשוביץ, אביה של לירון. הוא נפתח בקהילה החינוכית ניצנה, דרומית לבאר שבע. במועצה בה אני מתגוררת, מועצה אזורית רמת הנגב.

לירון, חדר הפלאות, נתחיל ממש מההתחלה.
אני תמיד מתחילה את הסיפור בזה שאבא שלי, יצחק מובשוביץ, נפטר לפני כמעט שלוש שנים. ככה אני מתחילה תמיד, זה מבחינתי העוגן. הוא היה צלם טבע ואספן, עסק בצילום והייתה לו ראייה מדהימה. הוא היה צלם טבע בנשמתו ואיש טבע בכל המובנים: הוא אהב את הטבע, חי את הטבע ונשם אותו. האוספים שלו קשורים לטבע, פרפרים, צדפים, פוחלצים, ועוד פריטים ייחודיים מכל מיני סוגים. חלקם מדברים את הטבע, חלק מהם מאד מנוגדים לו, קוקה קולה לדוגמא.

plaot16

והכל היה נגיש?
כן, לגמרי.

זה תמיד היה נגיש ותמיד היה קיים, ככה גדלתי, זה מה שאני מכירה. בילדותי חיינו בבית רגיל, 3 חדרים עם מרפסת קטנה, ובתוך המרפסת היו כל החיות האפשריות: ציפורים, דגים, נחשים, לטאות, עקרבים וכל בעלי החיים היו חיים כמובן. בתור ילדה אמרתי שחוץ מקופים וסוסים היה לי את הכל בבית, מבחינת מה שאפשר להכניס לבית קומות, לא חצר. כל החיות הקטנות והבינוניות עברו אצלנו בבית. ותמיד כששאלו אותי כמה אחים יש לי אז הייתי אומרת שיש לי אח אחד וחיות. ככה גדלתי, זה מה שהכרתי. היו לנו תמיד פוחלצים, חיות בכל מיני מקומות, תמיד ככה זה היה.
בהמשך, בבית בו אבא שלי גר, כל הבית היה עמוס בפריטים. בכל מקום, בכל מרחב של הבית. ואת הולכת ואת רואה מלא מלא מלא פריטים. תמיד הערכתי ותמיד ידעתי שזה יוצא דופן אבל יש איזה מקום שבו כבר לא מתרגשים. תמיד באו אלינו מבוגרים וילדים לראות את האוספים ואת הבית.plaot12

ובחייו אנשים היו באים כדי לראות את הדברים כמו מוזיאון בתוך הבית?
היו תמיד אנשים שהגיעו וראו, אבל זה לא היה מוזיאון רשום. אנשים היו באים והיו רואים ומתרשמים. כמה שעות היה צריך כדי לעשות סיור ראשון ואחר כך היה צריך לבוא עוד פעם כדי לראות את כל הדברים שלא הספקת לראות, כי אי אפשר להכיל את הכל. זה שפע של ידע. אבא שלי היה אוטודידקט, הוא לא למד באוניברסיטה שום דבר. הוא היה סקרן ואהב את הטבע אהבה אמיתית וכנה, כך שכל הידע שלו נבע מתוך הלמידה העצמית. כמות הפריטים שהייתה אצל אבא שלי וכמות תחומי העניין שהוא יכול היה להכיל הייתה כל כך גדולה שאדם רגיל לא יכול להכיל את זה. זו הייתה העשייה שלו, מפעל החיים שלו. יש כל כך הרבה דברים מדהימים בחיים, בעולם, לא רק בטבע מבחינתי, בכלל. וגם פה, בחדר הפלאות, החוויה שאני רוצה להעביר גם באמצעות המערך החוויתי היא שאף פעם לא נצליח להגיע ולדעת בנקודת זמן אחת את כל הדברים. החוויה של למידה ושאילת השאלות זה משהו שהיה מובנה בבית של אבא שלי. את לא תמיד יודעת מה זה ואיפה זה, ואז צריך לשאול. אבא שלי תמיד ידע לענות על הכל. ידע להגיד איפה זה ומאיפה זה נתפס, איפה הוא מצא את זה, לאן זה שייך, לאיזו משפחה, מה השם הלועזי, הזואולוגי, העברי... פרפרים, צדפים, חרקים, עופות. אינסוף דברים שהוא ידע פשוט כי זה עניין אותו.

ואלו לא דברים שהם מתועדים באיזו מחברת/פנקס שלו?
הרוב לא. באוספים של הפרפרים והצדפים על כל פריט היה רשום שם, לאן הוא שייך, איפה הוא נתפס. יש פריטים מתועדים שיש להם ערך מדעי. פריטים משמעותיים שיש להם ערך מדעי תרמנו למוזיאון הטבע שנבנה בתל אביב. אבל רוב האוספים האחרים לא מתועדים. אולי ביומנים אישיים, תוך כדי תנועה. ויש את הסיפורים שאני מכירה כי זה מה ששמעתי מילדות אז אני פשוט יודעת, גם אם אני רוצה וגם אם אני לא רוצה. בחדר הפלאות חשוב היה לי מראש לא לשים כיתובים ליד האובייקטים, כי אם יהיה כיתוב/קטלוג/הסבר, שאילת השאלות לא תתקיים באותו האופן, ומה שחשוב לי הוא שישאלו שאלות כל הזמן, ללמוד באמצעות שאילת שאלות.

מה לגבי פריטים שיש פה והם לא מהארץ? ויש הרבה כאלה. יש תרבות החלפה בין אספנים?
אבא שלי היה זכרן ואספן בכל המובנים. יחסית הוא לא טייל הרבה בעולם אבל בארץ הוא היה כל הזמן בכל מקום נוסע ומטייל, גם לבד וגם עם חברים אספנים, צלמים. הרבה פעמים הוא היה רק נוסע לצלם, לא תמיד כדי לאסוף. היו לו הרבה מכרים שהוא החליף איתם דברים בעולם, אנשים שאוספים פרפרים בעולם. מאוסטרליה לדוגמא, היו שולחים לו ומקבלים פרפרים מישראל. זו מן תרבות אספנית כזאת שמבחינתי היא של אבא שלי, לא משהו שלי באופן אישי יש את הצורך לעשות. זה משהו שהוא עשה.

plaot15

אני זוכרת שבאתי לבקר אותך בשבעה וכבר אז סיפרת לי בעיניים נוצצות שאת הולכת להקים מוזיאון מפריטי האספנות שלו.
יום אחרי שאבא שלי נפטר, מאיר, שהוא חמי, הציע לי להקים מוזיאון עם האוספים שלו. ומאותה השנייה היה לי ברור שזה מה שהולך לקרות. שאני הולכת לעשות מוזיאון עם האוספים שלו. הידיעה שאני הולכת להקים מוזיאון הייתה עבורי סוג של נחמה. זה ממש עודד אותי ואפילו שמר אותי באיזשהו מקום. הידיעה הזו כאילו משמרת את הקיום שלו עבורי. זה מדהים, כי אני אומרת את זה ומתרגשת שאני כאן עטופה בדברים שלו יש בזה משהו מנחם, הוא מאד נוכח, כל הזמן. באיזשהו שלב אני מניחה שזה ידעך, אבל כבר עברו כמעט 3 שנים ויש משהו מאד הדרגתי בפרידה, שמרכך את תחושת האובדן, את תהליך הפרידה, בעשיה הזאת, בלפנות את הבית שלו, שזה גם היה פרויקט חיים.. כמה חודשים לקח לי, אני מדברת אתך על עשרות ימי עבודה. לא רק שלי אלא של עוד אנשים שעזרו לי, גם זה היה פרויקט שלם, מטורף לחלוטין.
כמו שאייל מ'טוקן', החברה שליוותה אותי בשלב הראשוני ובמיפוי האוספים, אמר לי ש"רק צריך למצוא את פסנתר הכנף בתוך הארון". אחרי כמה ימים של פינוי חיפשנו ומצאנו עור של תנין, ופתאום בתוך הארון מצאנו פסנתר קטן, ואמרתי לעופר (בעלה של לירון) "הנה הפסנתר כנף"! אז זה היה ממש מצחיק.
הייתי אז בהריון, והצבתי לעצמי את זמן הלידה כתאריך יעד לסיים את הפינוי. בשבועות האחרונים לפינוי נסעתי עם צירים, עם התראות של צוק איתן ואזעקות, עם נסיעות של שעתיים לכל כיוון, עם ימים ארוכים של פינוי ועם ילדים קטנים שהיו בבית כי היה לי ברור שאין מצב שהבית לא מסיים את הפינוי שלו. מבחינתי זה שייך היה לפרק מסוים בחיים שלי. זו הייתה ממש תקופה שעברתי. זה היה פרויקט מטורף, הכל מצולם כדי לערוך לסרט, כשמבחינתי יש כאן שני פרקים נפרדים: הפרק הראשון זה הפינוי של הבית, הפרק השני זה הקמת חדר הפלאות.

פרדוקס כתיבת התזה והמוות המהיר של אבא שלך
אבא שלי נולד עם בעיית לב. הוא עבר ניתוח לב בגיל 18 ובעקבות הניתוחים שהוא עבר היה איזשהו עניין שפגע לו באחת העיניים ומאז הוא הלך עם רטייה על העין. זאת אומרת שאני נולדתי לזה. הוא היה צלם, והשתמש בעין אחת. עם רטייה על העין הוא ראה הרבה יותר דברים מאשר אנשים שרואים כרגיל. הוא היה יכול לזהות דברים, את הפריטים הכי קטנים, החרקים ברצפה, לזהות זני ציפורים שעפות בשמים מרחוק.
והיה איזשהו חיידק שתקף אותו והוא לא הצליח להתגבר עליו. כשאבא שלי נפטר הייתי בעיצומה של כתיבת התזה שלי שעוסקת במימוש עצמי ובהתייחסות למוות. כלומר, בעצם שנתיים או שלוש של שימוש בסיפורי חיים ובחינת ההתייחסות למוות של האנשים שראיינתי וכתבתי עליהם, היוו הכנה ממש טובה עבורי למוות של אבי. זה כנראה לא מקרי שזה קרה בדיוק בתקופת הזמן הזו. המוות מאד עניין אותי והעסיק אותי גם קודם לכן במובן של מימוש החיים, כלומר, אני מאד מתייחסת למוות כאל חלק מאד שלם מהחיים, חושבת שזה משהו שברמה הרציונלית וגם הרגשית צריך להיות מוכנים אליו, אז במובן הזה הייתי מוכנה למוות של אבא שלי.

2016-01-03 11.39.59

הידיעה הזו שזה יכול לקרות בכל רגע..
מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו יודעים באיזשהו שלב אנחנו נמות. בשיח שלנו, עופר ואני, אנחנו מדברים על זה שבגלל שהחיים שלנו הם זמניים, צריך לחיות אותם עכשיו. וזה המוטו שלי, החיים הם עכשיו. עוד לפני המוות של אבא שלי. זה מתחבר לכל ההקשרים בחיי. ובתוך 3 ימים אבא שלי קרס ונפטר.

plaot3

מסיבת אמצע ה-70 שערכת לפני שנתיים היא תיאור נפלא למוטו של חייך ״החיים הם עכשיו״.
בהחלט מתחבר. יום ההולדת שלי הוא ב-11.6 ואבא שלי נפטר בתחילת פברואר. בעצם חודש אחרי זה, ב-11.3 קלטתי שבעוד 3 חודשים אני הולכת להיות בת 35. בעסק שלי, שנקרא "מסע בעקבות אחד", אחד הכלים המקצועיים שאני עובדת אתו הוא סיפורי חיים. בדיוק ראיינתי את אבא של עופר שהיה בן 70 באותה השנה וקלטתי שאני עכשיו נמצאת בדיוק באמצע של ה-70. החלטתי אז שאני לא רוצה לחכות לגיל 70 שמישהו יעשה לי מסיבת חיים שכאלה. החוויה שלי בתקופת השבעה הייתה מאד משמעותית. יש משהו מאד עוטף ומאד מחבק, מאד נכון במקום הזה של לשבת שבעה. המפגש עם אנשים ודמויות מכל מעגלי החיים באשר הם, זה היה לי מאד נכון. לכן החלטתי לייצר לעצמי הזדמנות שמחה ובריאה למפגש. החלטתי להזמין אנשים ממעגלים שונים של החיים שלי כדי לזכור לשמוח - לזכור שהחיים הם עכשיו. המוטו הזה גם מתקשר לחיבור של גיל 70, ואמרתי שזו תהיה מסיבת אמצע ה-70, כי זה בעצם היה ההקשר, ש-35 זה האמצע של ה-70. כי לא צריך בחיים האלה לחכות ל-.... הכל קורה עכשיו מבחינתי. כמובן שעם תכנון ושאיפה וצפי, אבל לחיות עכשיו. ברמת ההבנה והתפיסה, גם הזן וגם היהדות עוסקים בזה כל הזמן. וכך ההתמודדות עם המוות הייתה עבורי ממקום שאפשר להכיל את זה, זה לא פירק אותי.liron_
מסיבת אמצע ה-70 נועדה להזכיר לי וגם לאנשים שסביב שקשורים אלי לזכור לחיות את החיים עכשיו. הקונספט של המסיבה היה מובנה ממסיבה עם תוכן, עם מוזיקה ועם שינה, הכל אצלנו בחצר. החלק הראשון היה מורכב מ-10 תחנות שהיו מובנות מעבודה אישית. את יודעת, היית שם, היית שותפה. שאלות שקשורות ל"לאן אתה רוצה להגיע", ציפיות, חלומות, משפחה, "איפה אני עכשיו". וזה מדהים כי גם אחרי שנה ושנתיים, באו אנשים ואמרו לי שהדברים שהם כתבו, החוויות שהם עברו ביומולדת שלי, לקחו אותם למקומות מסוימים בחיים שלהם. וזו מבחינתי הצלחה, זה היה מימוש של היעד שלי. להזכיר גם לסביבה שלי, להגיע, לרצות, לסמן מטרות. המסיבה הייתה מדהימה, וכל הזמן הזכרתי שהמסיבה היא לזכר אבא שלי. הייתה לי את התהייה, כי זה היה חצי שנה אחרי שאבא שלי נפטר והגעתי להבנה שהדרך שלי להתמודד היא לא לשקוע באובדן אלא להמשיך לייצר הזדמנויות לזכור ולשמוח ולחגוג. זאת הייתה הדרך שלי והיא הייתה לי מאד טובה.

plaot13

מהו חדר הפלאות?
במהלך השבעה הגיעה שכנה שלי, ג'ניפר, שעוסקת באומנות. כשסיפרתי לה על הבית של אבא שלי היא סיפרה לי על הדבר הזה שנקרא "חדרי פלאות" ושלחה לי קישור לוויקיפדיה. זה היה משהו מאד בסיסי אבל שכבר אז היווה עבורי תשתית מאד משמעותית. אני זוכרת שנכנסתי לזה ולא יכולתי להכיל את זה בכלל.
היה לי ברור שהבית של אבא שלי הוא חדר פלאות באותה נקודה, באותה שניה, באותו רגע. את כמות הידע שהדבר הזה מכיל לא יכולתי להכיל באותו זמן. עברה שנה עד שבכלל יכולתי ללכת אחורה ולהבין את זה, להתעסק עם זה בפועל. הודיתי לה מאד כי זה פתח בפני את העולם הזה של חדרי פלאות.
הבנתי שחדר פלאות הוא מושג שלם באומנות. בערך במאה ה-16-17, אנשי אצולה, אריסטוקרטים, אנשי מדע וחקר שאהבו לשמור דברים שקשורים לטבע, ארכיאולוגיה, פסלים, פריטים ייחודים של אספנות או של הטבע בכלל, אספו פריטים כאלה של הטבע מהחוץ, בתוך הבית שלהם, בתוך הפנים שלהם. בעצם להרבה כאלה היה חדר שנקרא חדר פלאות. באנגלית "Cabinet of Curiosities". וזה היה תמיד מקום מסקרן, יוצא דופן, הרבה פעמים היו שם חיות, פוחלצים, פרפרים, צדפים, פסלים מיוחדים, ועוד כלמיני כאלה. חדרי הפלאות הם ממש מושג, עולם שלם, כאלה שתמיד מייצרים איזה "וואו". הרבה פריטים יכולים להיות מיוחדים אבל לא רק כל פריט בנפרד, בעצם החיבור של הפריטים ביחד זה הדבר, זה מה שיוצר את חדר הפלאות. כי כל פריט אם את הולכת ואת רואה, פה בחדר לדוגמא: אם את מעבירה את המבט, את רואה שריון של צב. זה יפה, זה מקסים, אני מסתכלת לכיוון אחר ורואה גלובוס, טווס, רואה פה צילומי טבע, רואה פה ראש של אייל. כל פריט כשלעצמו הוא יפה, אבל החיבור והעומס והגודש והשפע שמביא את הכל ביחד, וגם ההבניה המקומית של כל דבר בתוך החדר הזה זה בעצם מה שיוצר את החוויה של חדר פלאות.

plaot2
וכשהתחלתי לתכנן את העיצוב ולחשוב איך אני הולכת להבנות את המקום הזה, דני, המעצב הגראפי שליווה אותי מחברת נור, תיאר זאת כך שעלי לייצר בלאגן מסודר, כי בעצם יש מלא מלא דברים וצריך לסדר אותם באיזשהו סדר הגיוני. סתם לדוגמא, אחד הדברים ששמרתי ממה שהיה אצל אבא שלי ותלוי כאן על הקיר: הימני זה ענף של דקל, האמצעי זה של דג חרב והשמאלי זה שוב של דקל. ויזואלית הם דומים אבל השימוש שונה. אצל אבא שלי זה גם היה מובנה בצורה כזאת, או מאד דומה, וידעתי שככה אני רוצה לשמר את זה. כל הרעיון של חדר פלאות זה לא שאת זורקת את הכל ביחד אלא שמייצרים סדר הגיוני של הדברים, כך שגם כשיש עומס מידע מטורף, עדיין יש הגיון בחיבורים של הדברים ובחיבור בתוך האוספים, וגם כשאני מסתכלת על כל פריט בנפרד הוא עדיין מעניין אותי.
ואז, הבנתי בצורה מאד ברורה שהבית של אבא שלי היה חדר פלאות. זו הייתה מן הבנה שלא הבנתי אותה קודם, כי ככה גדלתי, כי זה מה שהכרתי. זה לא שלא הכרתי בתים אחרים, זה לא שלא ידעתי שרוב האנשים הם לא כאלה, היה לי ברור שכמעט כל האנשים הם לא כאלה. אבל אני הכרתי את זה ככה, זה היה הבית של אבא שלי, זה היה הבית שלנו.

plaot10
ההבנה שהבית שלו היה חדר פלאות הייתה מבחינתי הבנה מכוננת והיה לי ברור לאורך כל הדרך שמה שאני הולכת להקים יהיה חדר פלאות. בכל המובנים שלו, איך זה הולך להיות, איך הוא יעוצב ואיזו חוויה הולכים לחוות כאן. היה לי מאד חשוב, ועדיין, שהחוויה כאן תהיה חוויה של פלאות, כלומר שהולכים כאן ואומרים "וואו", ולא רק וואו אחד אלא כמה שיותר. בנינו צוות חשיבה שכולל את מערך ההדרכה של ניצנה ואותי. יחד עם הצד ההדרכתי של ניצנה שמנוהל על ידי בועז שר שלום, והצד התפעולי שמנוהל על ידי גיל אבימן שהפכו להיות שותפים מרכזיים ברעיון, עברנו לדבר בהקשר של חדר הפלאות שפה משותפת. וגם עכשיו, כשאנחנו בונים את התוכן ואת החוויה התוכנית והרגשית של הקונספט, גם כאן אני מזכירה לכולנו שגם החוויה כאן צריכה לדבר את הפלאות. כלומר: תהליך הרכישה של הידע הוא אין סופי, החוויה של שאילת השאלות היא אינסופית, ולכן, בין היתר, בכוונה אין כאן שום פריט שכתוב עליו מהו, כדי שישאלו. כדי שהדברים לא יהיו מובנים מאליהם. שיעוררו את הסקרנות, את הרצון לבדוק.plaot6

למעט פריטי תצוגה בודדים והתאמות לחדר הפלאות הנוכחי, שאר הפריטים בחדר הפלאות הגיעו מהבית של אבא שלי. הכוורת שעליה מונחים חלק מהפריטים עוצבה ונבנתה בהתאמה לחדר הפלאות. בכלל, הפינטרסט היה מקור השראה מרכזי ועיקרי עבורי בעיצוב החלל כולו ובעיצוב התצוגה. שם גיליתי את אלוהי הפינטרסט. גם במקרה של הכוורת נעזרתי בפינטרסט, ובעיקר ביואב ברנט, שבנה אותה בפועל. חשבנו יחד איך לתכנן אותה והייתה המון מחשבה על הבחירה של החומר, הצורה, החלקים, הצביעה והכל. וכאשר הוא קדח והתקין את המדפים של הכוורת אל הקיר ואחד לשני, אני לא הייתי. וכשבאתי, מיד כשנכנסתי, ראיתי שבשני הקצוות של הכורת יש מדף מוטה, בזווית. ושאלתי את עצמי ״מה זה?״, האם זה בכוונה או בטעות והוא עוד לא סיים את העבודה שלו. והלכתי לראות וראיתי שהכל מחובר עם ברגים, הכל מוכן. ואז אמרתי לעצמי שזה בדיוק הדבר. יואב הבין בדיוק את החדר. כי זו בדיוק המהות של חדר הפלאות עבורי, שכל מי שנכנס שיהיה וישאל את עצמו האם זה היה במכוון, ושיצא מפה עם סימני שאלה. למרות שאני שם כל הזמן, בהטיה של המדף בכוורת יואב הצליח להעביר את המסר ולהפתיע אפילו אותי.plaot9

הבחירה בניצנה הייתה בחירה טבעית עבורך?
חודש לאחר שאבי נפטר נפגשתי עם ראש המועצה, שמוליק ריפמן, ועם ערן דורון, שהיה אז ראש אגף קהילה וחינוך, ושוחחנו על היתרונות בהקמת מוזיאון בניצנה. אז עוד לא ידעתי שזה יהפוך להיות חדר פלאות כפי שהוא נולד להיות. חגי רזניק, שהיה מנכ"ל המועצה הפך להיות שותף לקידום הרעיון, ויחד עשינו את תהליך ההתקשרות עם דוד פלמ"ח, מנהל ניצנה, והתחלנו לדבר את הרעיון. בניצנה יש קהילת חינוך והחיבור עם חוויה חינוכית שמגיעה מתוך ההסתכלות עם האוספים הייתה חשובה לי מאוד והייתה גורם משמעותי בבחירת המקום. שזה לא יהיה מוזיאון שבאים, מסתכלים והולכים, אלא היה לי חשוב שזה יהיה חדר ״חי״ שתהיה בו התרחשות. מאד היה לי חשוב שזה יהיה קרוב אלינו פיזית. חדר הפלאות הפך להיות כמו עוד חדר בבית שלנו. אצל הילדים וגם אצלנו, חדר הפלאות הפך להיות מקום משמעותי בחיים, תרתי משמע.
בתוך תהליך ההקמה מצאתי את עצמי מתבוננת מתוך נקודת המבט של אבא שלי, היו דברים שראיתי כמו דרכו. אני מדברת אתך ורואה את התמונה שלו בזווית העין, ואומרת את זה ומתרגשת. בהרבה מובנים אבא שלי ממש נוכח פה.

plaot

החלטנו שבחדר ירוצו תמונות טבע מתחלפות שצילם אבא שלי, מה שיצר אצלי תת פרויקט בתוך כל הפרויקט הגדול הזה. הייתי צריכה לעבור על עשרות אלפי שקופיות כדי למצוא את הנבחרות. בשבועות בהם עברתי על השקופיות, קראתי מה כתוב היה על כל אחת מהן בכתב ידו של אבי, ראיתי את הדברים דרך העיניים שלו ובין היתר פגשתי באמצעות הצילומים את המשפחה בילדותי. זה היה ממש כמו לדבר עם אבא שלי. חוויה חזקה מאד. כמובן שהכל מתערבב כשעובדים על פרויקט כזה, כי זה סוג של פרויקט חיים. הילדים שלי בילו פה שעות אינספור, הבן שלי התינוק שזחל על כל מרצפת, ועופר כמובן שהיה שותף אתי בתהליך. ובתקופת ההקמה, כל נסיעה משפחתית, חדר הפלאות הפך להיות חלק ממנה.. לפני כחודשיים טסנו לאמסטרדם. יומיים לפני הטיסה שלנו סיפר לי אחד השינשינים (בן שנת שירות) שעזר בחדר, שהיה לפני זמן קצר בחדר פלאות. כששאלתי איפה זה היה, הוא אמר שבאמסטרדם ואני כמובן שמחתי עד מאד ומיד שילבנו זאת בטיול שלנו וכעבור יומיים כבר ביקרנו בחדר הפלאות של רמברנט. נסיעה נוספת הייתה לשוק הפשפשים בחיפה ב-5 בבוקר. כבר כמה זמן שרציתי למצוא את ההזדמנות ללכת לשם והנה היא הגיעה. בנינו סופ"ש משפחתי שנתן להגעה לשוק הפשפשים מקום של כבוד. ועלמא, בכורתי שהיא בת 8, ואני, הלכנו יחד לחפש פריטים משלימים לחדר הפלאות, כשהשמש עדיין לא זרחה. אמרתי לה שזה ממש מרגיש שסבא איציק נמצא אתנו. אנחנו כאילו הולכות כאן בדרכיו. בכלל, אם אצטרך להיעדר, בכל שלב ובכל פרט של תהליך ההקמה עלמא יכולה להחליף אותי. היא ממש מכירה ובקיאה.

plaot11

מבחינה חינוכית מה יהיה פה?
חדר הפלאות לתפיסתי הוא מוזיאון חוויתי. הוא עוצב ותוכנן כמוזיאון בקונספט של חדר פלאות, כי זה המקור שלו, אבל חשבנו איך להבנות את החוויה כך שתיצוק בתוכה תוכן ורכישת ידע בכל מיני אופנים וזירות, וכל זה תוך כדי ביצוע של משימת על שיקבלו המשתתפים, ובתוכה תוך כדי ביצוע המשימות יגלו עוד משהו, יתפלאו מעוד משהו, יתפעלו וימשיכו לשאול שאלות. אחד הדגשים החשובים לי הם חווית הלמידה האוטודידקטית כי אבא שלי היה אוטודידקט ורכש אינסוף ידע מלמידה עצמית. בתוך המרחב ממוקמים פריטים שאינם למגע אבל יש כמה זירות שיועדו להיות מקום שמאפשר לגעת ולבדוק ולצמצם את המרחק מהתצוגה.plaot4

ההקמה של חדר הפלאות סוגרת אצלי מעגלים ובמקביל פותחת חדשים. כששיתפתי את אחד החברים של אבא שלי ברעיון להקים מוזיאון הוא הפנה אותי לעוז ריטנר והגדיר אותו כאוצר תחום החרקים במוזיאון הטבע החדש שנבנה בתל אביב. התקשרתי לעוז ואיך שהתחלנו את השיחה הוא אמר לי שהוא מכיר אותי מהילדות שלי, וגיליתי שהוא היה יוצא עם אבא שלי לטיולים בצעירותו ושהם מכירים שנים, ושגם אנחנו נפגשנו לא פעם. עוז הפך להיות שותף משמעותי בכל הקשור באוספי הטבע, בעיקר בפרפרים ובחרקים אבל גם עם שאר החיות. מאחר ואת האוספים המשמעותיים תרמנו למוזיאון הטבע, מראש סיכמנו שכשנגיע לשלב הזה בחדר הפלאות אבחר מהאוסף של אבא שלי פרפרים לפי הצורך ואיעזר בעוז. הזמנתי לחדר הפלאות קופסאות פרפרים מארצות הברית והייתי צריכה לעצב את הפרפרים בתוכן. היה לי ברור, שמעבר לעיצוב ולבחירת הפרפרים שיהיו התפקיד שלי, עוז יהיה זה שיעשה בפועל את כל מה שקשור בפרפרים עצמם. בפועל, רק על בחירת ועיצוב הפרפרים עבדנו יומיים אבל לא סיימנו ונשאר לנו עוד חלק קטן ולכן בגלל המרחק מתל אביב נאלצתי לקחת אתי את הפרפרים שכבר בחרתי ועדיין לא מיקמנו ואת הקופסאות הריקות, ולעשות זאת בעצמי. הרגשתי שלמרות כל המרחק ששמרתי מזה כל הזמן כי "זה של אבא שלי ולא שלי", זה חזר אלי. ובסוף, את הקופסאות האחרונות, עשיתי בעצמי. ומעבר לזה, בקיר הזה מתנקזת הסמליות המשפחתית כולה ולא בכדי, כי זה היה האוסף המשמעותי והאהוב של אבא שלי, חוץ מדובי הפנדה אולי.. כל החלל מעוצב באמצעות טפטים שעוצבו במיוחד באמצעות נור-פרסום חוצות, שם עובדת אמא שלי. ומאחר וזמן הדבקת הטפטים בחדר הפלאות עלה בהרבה על הזמן המתוכנן, את הטפט לקיר הפרפרים, שנותר אחרון לאחר מספר שפצורים היה לי ברור שלא נביא לכאן שוב את המדביקים של נור ונעשה זאת אנחנו. וכך יצא, שמי שהדביק את הטפט לקיר הפרפרים בסופו של דבר היה אמא שלי ואני, בעזרתן האדיבה של בנותיי, שעזרו לנו לפרקים.
אני יכולה לסכם ולומר שהקמתו של חדר הפלאות הייתה משמעותית עבורי בשלושה ממדים: בממד האישי, בממד המשפחתי ובממד המקצועי.

plaot7
הגדרתי גם שאירוע השקת חדר הפלאות יהיה עבורי נקודת היציאה לדרך עם העסק שלי, "מסע בעקבות אחד". ב"מסע בעקבות אחד" אני משתמשת בסיפורי חיים ובזיכרונות משמעותיים ומפיקה אירוע שמבוסס על זיכרונות ואלמנטים משמעותיים במקומות האותנטיים בהם התרחשו, יחד עם אלמנטים נוסטלגיים, מפגשים עם דמויות משמעותיות ועוד, כשהכל מבוסס על תחנות החיים של גיבור המסע ומלווה בבני משפחה וחברים. הפקה כזו יכולה לבוא בצורת טיול שורשים או בגילאים צעירים יותר בקונספט של 'מסע בין עשורים'. הקמת חדר הפלאות הייתה עבורי בלי ספק המסע בעקבות האחד שלי. התהליך הזה עשה את הפרידה הדרגתית יותר ואת ההתמודדות עם האובדן לאפשרית יותר, ומכאן עכשיו אני ממשיכה הלאה לדבר הבא.

plaot8

מה היה הפריט הכי משמעותי עבורך?
אני חושבת שאוסף דובי הפנדה. יש אותו לאבא שלי שנים, ובכל מקום שהוא היה, או שאחרים היו ורצו להביא לו, דב פנדה היה עונה על זה. וגם אוסף הפרפרים, מכיוון שהיה כל כך משמעותי לאבא שלי.

מה היה הפריט שהכי הפתיע שהוא באוסף של אבא?
לא יודעת אם יש דבר כזה... כל פריט יכול היה להיות התחלה של אוסף. אני מזמן כבר לא מופתעת כמעט משום דבר..

plaot9

היה איזה פריט שממש ריגש אותך?
בסמוך לקיר הפרפרים יש קיר ובו קולאז' של ציורים שאבא שלי צייר. את כולם אני מכירה שנים, מאז שאני ילדה. באחד מהביקורים של אמא שלי בתקופת ההקמה היא הצביעה על אחד הציורים בו מצוירת ילדה ושאלה אותי אם אני יודעת שאבא שלי כאן ניסה לצייר אותי בילדותי.. לא ידעתי את זה. ואז התחבר לי לכך שכמה ימים קודם לכן, בועז, מנהל מחלקת ההדרכה של ניצנה שמכיר גם את ליבי, בתי, אמר שנסתכל על הציור ונראה כמה הוא דומה לליבי, בלי לדעת את מה שאמא שלי אמרה כמה ימים אחר כך. כל ההקשר המשפחתי התחבר לי דרך הציור הזה.

איזה אוסף ממש הייתה לך הפתעה למצוא אותו?
לא יודעת אם הופתעתי מלמצוא אותו, אבל התרגשתי ממנו רק כשהתעמקתי בו ממש, וזה היה ביום האחרון כמעט של הקמת חדר הפלאות, לפני ימים אחדים. היה לי קרטון של ציורים על נספקים (אריזת קרטון שקופה שמוכרים בה ירקות) שאבא שלי צייר. ידעתי שיש אותו, וראיתי בעבר את הציורים אבל מעולם לא הספקתי להגיע ולהתעמק בהם. ופתאום כשהייתי צריכה למצוא להם את מקומם עיינתי בהם, אחד אחד, וממש התרגשתי לראות את שלל הציורים הללו. אבא שלי היה איש של הפרטים הקטנים.

plaot14

מה עשיתם עם כל הפריטים שלא הגיעו לפה?
אוספים ופריטים שיש להם ערך מדעי עברו למוזיאון הטבע שנבנה בתל אביב ויפתח בעוד כשנתיים. הפריטים כעת נמצאים בשימור בגן הזואולוגי עד שיועברו למשכנם הקבוע. חלק מהפריטים תרמנו לשני בתי הספר היסודיים במועצה, לגנים בפתחת ניצנה ולאשכול גנים נוסף במועצה ועוד חלק קטן נתרם לארכיון פתח תקווה. פריטים נוספים שיש להם ערך נוסטלגי שמרנו למשפחה.

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת על אביך?
שהוא טיפח חדר פלאות אמיתי ! לא הכרתי את המושג הזה קודם ולא את המשמעות הענפה והעשירה שלו. אני שמחה שהצלחתי לגלות זאת בזמן שאפשר לי למנף את מפעל החיים של אבא שלי לכדי מקום שימשיך את העשייה שלו.

2015-12-17 10.38.09

ולסיום, משפט שלי..
כשהסתובבתי בחדר הפלאות הרגשתי בתוך מגרש משחקים לעיניים, לא ידעתי על להסתכל ולאן להביט, בעיניי הוא פלא, זה אוסף מרתק, הסתובבתי בחלל ונפעמתי, מכמות האוצרות שיש בו, ממגוון הרחב של האוספים שנצברו, אבל מעבר לזה מה שאני אוהבת מאוד שתוצאה שלירון יצרה הן ברמה העיצובית והן ברמה הקונספטואלית, הדבר שאני הכי מאפיין את לירון בעיניי שכל דבר שהיא יוצרת חשוב לה שיהיה משהו שאפשר יהיה לקחת איתנו: עניין, מחשבה, תהיה, התלבטות, ערך, משהו שנשאר לעוד הרבה זמן.

מזמינה אתכם להגיב, על העשייה הענפה הפוריה ומעוררת ההשתאות של לירון.

וכמובן לבוא ולבקר את החדר המופלא הזה.